עוד משהו מאוד בולט אצלנו בעדה זה העצבים...וואו זה משהו באמת אופייני אצלנו,אני לא יודעת אם שמתם לב או לא,אבל רוב הסבתות הטריפוליטאיות מתות מאיזה משהו חמור ביותר אבל לא עוד מחלה קשה או משהו כזה אלא יותר בכיוון כמו שבץ,לב ובקיצור האיברים אשר מושפעים מהלחצים שאנחנו חווים במהלך חיינו, מפחיד... אנחנו אפילו מתים מעצבים...
אני יכולה להגיד שאני בעצמי אחת כזאת שאפשר לקרוא לה "בחורה עצבנית" לא שאני גאה בזה אבל אין מה לעשות,אני חושבת שזה משהו גנטי,משהו שעובר בתורשה כמו שאר הדברים שעוברים בתורשה.האמת שאצלי זה מאוד מפתיע,אני נראית בחורה כזאת שקטה ונחמדה,מנומסת והכול ואני באמת כזאת( כבר דיברנו על זה,על עניין החינוך שזה א-ב אצלנו וכמובן עניין הכבוד לאנשים) אבל עד שמעלים לי את "החפפה" ואז הוריד הידוע במצח מתחיל להתנפח ואז הטריפוליטאית העצבנית שבי יוצאת ממני,ותאמינו לי אני ממש לא אותו בנאדם.עכשיו מה שמצחיק זה שאני לא צריכה הרבה כדי ש"החפפה" תעלה לי, מספיק איזה משפט לא במקום או איזה שטות ששמעתי או משהו שאני לא מסכימה עליו, ואז כול כולי נהיית אדומה ורק "דברים טובים יוצאים ממני"...
מה גם שלא מספיק שהתעצבנתי והתרגזתי על שטויות (בדיעבד)בנוסף אני לוקחת קשה,אלה שלא מכירים את העדה הזאת תדעו לכם שאנחנו לוקחים הכול ללב,הכול קשה, אם מישהו העליב אותנו או אמר לנו משהו אנחנו לוקחים כול אחד ברצינות וזה כואב לנו ויודעים מה?, זה יכול להיות על שטויות כמו אם למשל אמרתי לאימא ואבא שהיום אני לא באה אליהם ואני רוצה להיות ברורה,לא הייתי אצלם יומיים או שלושה, הם לוקחים את זה קשה,אבל ממש קשה.לדוגמא שיחה ביני לבין אימא שלי -
אני: "אימא אני לא באה היום"
אימא: "למה?מה קרה?את לא מרגישה טוב?"
אני: "לא אימאל'ה אני צריכה ללמוד היום ויש לי כמה סידורים"
אימא: "אז בואי אלינו נעזור לך,וחוץ מזה מה כל כך בוער לעשות סידורים?"
אני: "אימא אני באמת לא יכולה..."
אימא: "טוב בסדר מאמי תעשי מה שאת רוצה..."
אני: "אבל אימא זה לא שאני לא רוצה,אני לא יכולה..."
אימא: "טוב תעשי מה שאת מרגישה"....
ובקיצור ככה זה נמשך כמה דקות ואז אימא קוראת לאבא ואומרת לו-
"היא לא תבוא היום" ואבא עונה- "למה,מה קרה?"
ואימא עונה לו -"היא לא אומרת,היא רק אמרה שהיא לא באה"
ואבא עונה -" טוב שתעשה מה שהיא רוצה"...
וואי,ככה זה נמשך ונמשך ונמשך....
אתם מבינים אם אני לא באה אליהם אז חלילה קרה משהו - "אמרת משהו לילדה שהיא לא באה"
הלו? אימא אבא, יש ילדים שלא רואים את ההורים שלהם שבועות מה יש אם אני לא יבוא יומיים שלושה,יודעים מה שבוע... אין לא קיים אצלם.אז אתם שואלים איפה נכנסים העצבים? או יותר נכון הראמה, אז כך:
אבא ואימא ניתקו את הטלפון והבינו שאני לא אבוא היום ואז קורה אצלם משהו לא ברור, שאני חייבת להודות שבזמן האחרון במצבים כאלה אני מגלה את אותם התסמינים אצלי...
בכול אופן קורה אצלם דבר מוזר,הם מתחילים לנתח את כול המהלכים והתסריטים האחרונים של איפה הם אמרו או עשו משהו שפגע בי ובגלל זה אני לא באה,ואז מגיע שלב "כאב הלב" ומה שנקרא אצלנו "ראמה" בלב,וואי איזה ראמות,והם לוקחים את זה קשה לתוך הלב.אחרי ה"ראמה" מגיע שלב העצבים ולמה עצבים כי אנחנו חופרים במקומות עמוקים ונזכרים בדברים לא נעימים ואז אנחנו חושבים שפגענו במישהו ואנחנו לא!!!
לא, אנחנו חייבים לחפור,חייבים,זה נמצא בשורשים שלנו...
אגב אצלי במשפחה זה משתנה עניין העצבים אני ואחי הגדול והקטן לקחנו מאבא את עניין העצבים בשילוב ה "לקחת ללב" – מה שנקרא שילוב קטלני.ואילו אימא שלי ואחי הנוסף הם יותר "רגועים" – הם אלה אשר לוקחים ללב ומתפתחת אצלם "ראמה". האם יש טיפול לזה?
לא ,בוודאי שלא,אתם יודעים מה אולי אם נלך לאי בודד...
לא גם לא ....ברגע שאתה כזה , אין מה לעשות.........(-:
לייק קטן נותן לי כח גדול...
לייק קטן נותן לי כח גדול...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה